<h1>ספר החינוך מצוה שנ"א</h1>
<h2>דף ד.</h2>
שלא נמיר הקדשים, כלומר בהמה שהקדישה למזבח שלא ימירוה אחר כן בבהמה אחרת אלא תקרב היא בעצמה, ועל זה נאמר [ויקרא כ"ז] לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ומכיון שהמירוה, כלומר שאמרו זו תחת זו או זו תמורת זו וכיוצא בלשונות אלו שזהו ענין התמורה, אף על פי שאין שם מעשה יש בדבר חיוב מלקות, ואפילו היה בדבר שגגה קצת יש בו חיוב מלקות. כיצד, המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר תמורת שלמים שיש לי הרי זו תמורה ולוקה, דמכל מקום מזיד הוא בתמורה, אבל אם היתה מחשבתו שמותר להמיר ודאי אינו לוקה, חדא דשוגג הוא ועוד דלא מלקין אלא בעדים והתראה והרי אין כאן התראה. ואם תשאל ולמה לוקין על התמורה, והרי הוא לאו שניתק לעשה והוא שאם המיר יהא הוא ותמורתו קדש, כבר פירשו חכמים זכרונם לברכה [תמורה ד' ע"א] טעם הדבר ואמרו מפני שיש בה שני לאוין כמו שכתבתי בסדר זה עשה ב' ולא אתי עשה ועקר תרי לאוי. ועוד אמרו [שם] טעם אחר לפי שאין לאו דתמורה שוה לעשה שבה, שהצבור וכן השותפין אין עושין תמורה אם המירו, ואף על פי שהם מוזהרים שלא ימירו, ומכיון שאין הלאו שוה לעשה לא נאמר בזה שיהא דינו כלאו שניתק לעשה. ואם תשאל עוד ולמה לוקין על לאו זה אחר שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה בדבור לבד, וכללא הוא דקימא לן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו התשובה כבר כתבנוה במקומות הרבה כי בפירוש הוציאו זכרונם לברכה מכלל זה נשבע וממר ומקלל חבירו בשם, שהתורה החמירה בהם הרבה לחייב בהם מלקות אף על פי שאין בהם מעשה. ואל תהרהר דמשום עקימא שפתים הוא דהויא מעשה דהא אסיקנא בגמרא בסנהדרין [ס"ה ע"א] דלא הויא מעשה, אבל ודאי בלא מעשה כלל איכא חיוב מלקות בקצת עבירות והן שלשה הנזכרות, ומוציא שם רע ועד זומם, מהם שהמלקות מפורש בתורה בהם, כגון מוציא שם רע ועד זומם, ומהם דנפיק לן מקרא כגון נשבע כדילפינן בשבועות פרק שבועות שתים [כ"א ע"א], ומהם שאמרו קצת מפרשים משום מעשה דנפיק מיניה בסוף, כגון הא דממר שהבהמה נעשית קדש בדבורו ונהנה ממנה מעל בה. שרש המצוה וקצת דיניה הכל כתוב בסדר זה עשה ב'. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו בזמן הזה אם עבר אדם והקדיש בהמה למזבח ואחר כך המירה בעדים והתראה חייב מלקות.
